רמת אנרגיה 150 - רמת תודעה כעס

את הפרק על פחד פתחתי עם דמותו של חתול מפוחד. עתה כשאני חושבת על כעס, עולה בעיני רוחי דמותו של החתול הערס השכונתי, זה שֶׁשָׂשׂ אלי קרב ומטיל מורא על כל חתולי השכונה.

כעס, כמו פחד, הוא חלק מהמערכת האבולוציונית העתיקה של "הילחם או ברח". כאשר חווים איום – פיזי או רגשי – מערכת העצבים הסימפתטית נכנסת לפעולה. הגוף מוצף באדרנלין, לחץ הדם עולה, השרירים מתכווצים, והנשימה הופכת שטחית ומהירה. הגוף מכין עצמו להתמודדות עם סכנה.

מה קובע אם נילחם או נברח?

הבחירה בין תגובה תוקפנית (הילחם) לבין תגובה של בריחה או קפיאה מושפעת מהערכות עמוקות ולא מודעות שמבצע המוח, בעיקר באזורים כמו האמיגדלה, ההיפותלמוס וה PAG (periaqueductal gray)

הערכת סיכויים ונגישות למשאבים

אמיגדלה – משווה את המצב לגירויים מאוחסנים בזיכרון הרגשי: האם יש דמיון למשהו שאיים עליי בעבר? כיצד הגבתי אז?
היפותלמוס – מפעיל את מערכת העצבים האוטונומית ומתאם בין מערכת העצבים הסימפתטית להורמונלית.
ה PAG – אזור חשוב בגזע המוח, קובע את תצורת התגובה הספציפית: האם להילחם, לברוח או לקפוא.

במילים פשוטות: אם ההערכת מצב (לא מודעת) משדרת שיש לנו סיכוי לנצח או להחזיר שליטה, תופעל תגובת הילחם: תוקפנות, עימות, כעס. אם הסיכוי נראה נמוך, מופעלת לרוב תגובת בריחה או קפיאה במקום.

השפעת זיכרונות קודמים ופרשנות אישית

ההיסטוריה האישית שלנו, חוויות ילדות, טראומות קודמות — משפיעות על אילו מסלולים מופעלים במוח. לדוגמה, אדם שגדל בסביבה שבה הכעס שימש כדרך להחזיר שליטה, ייטה להפעלת תגובת הילחם.

לעומת זאת, אצל אדם שלמד שהבעת כעס מסוכנת תופעל תגובת ברח או קפא במקום.

להורמונים גם יש השפעה

טסטוסטרון מעודד נטייה תגובתית של עימות, במיוחד כשהרמה של סרוטונין נמוכה (מה שמחליש ויסות רגשי).

קורטיזול גבוה, לעומת זאת, מקושר יותר לחרדה ותגובה של בריחה או קיפאון.

האנרגיה במצב של כעס הרבה יותר גבוהה מאשר במצב של פחד. פחד חושף את תחושת חוסר האונים ואילו כעס מניע את התחושה שאנחנו שולטים, כלומר יש כאן מעבר מקורבנות לשליטה.

תפקוד הקורטקס הפרה-פרונטלי

בפרק על הפחד התעמקנו בהבנת התהליכים במוח שאמונים על התגובה האוטומטית הזו שהיא תגובה מהירה, לעומת פעולת הקורטקס הפרה-פרונטלי שיכול לעכב ולרסן תגובות אוטומטיות. ראינו שמעל רמת אנרגיה 200 הפעולה של מסלול הקורטקס נהייה מהיר וזה מאפשר לעצור את התגובה האוטומטית לפני שהיא מתהווה.

מהו כעס כרמת תודעה?

כעס הוא בדרך כלל רגש חולף – תגובה לאירוע מסוים. אולם כרמת תודעה, הכעס הופך למשקפיים שדרכם אדם חווה את העולם. מדובר במצב שבו התודעה מתמקמת בזווית ראייה של התנגדות מתמדת. האגו ממלא כאן תפקיד משמעותי. כאשר תחושת העצמי מזוהה עם ה"נפגע", עם זה ש"צודק" – הכעס הופך לדלק הזהות. הוא נותן תחושת קיום: "אני נפגע ולכן אני קיים".

אדם שממוקם ברמת תודעה של כעס ייטה לראות את העולם כמקום עוין. הוא ייחס כוונות רעות לאחרים, יפרש את המציאות דרך עדשת פגיעות תמידית, וישאב תוקף פנימי מהתחושה ש"נעשה לו עוול". הרגשת הצדק הכועסת ממלאת תפקיד כפול – היא גם מגנה על הלב הפצוע וגם מחזקת את האגו.

הרגשות הדומיננטיים בחייו של אדם שנמצא ברמת תודעה של כעס נעים בטווח של צדקנות, האשמה, עצבנות, עוינות, תוקפנות, כוחנות, מניפולטיביות, נקמה, טינה ושנאה.

דר' דויד הוקינס כותב על רמת התודעה כעס:

למרות שכעס עלול להוביל לרצח ומלחמה, כרמת אנרגיה בפני עצמה הוא רחוק יותר מהמוות מאשר אלה שמתחתיו. כעס יכול להוביל לפעולה בונה או הרסנית. כשאנשים מתעלים מעל אפתיה ועצב כדי להתגבר על פחד כדרך חיים, הם מתחילים לרצות; תשוקה מובילה לתסכול, שבתורו מוביל לכעס. לפיכך, כעס יכול להיות נקודת משען שבאמצעותה אלה שמדכאים אותם ממנפים את עצמם בסופו של דבר לחופשי. הכעס על אי צדק חברתי, קורבנות ואי שוויון יצר מהלכים עצומים שהובילו לשינויים מז'וריים במבנה החברה.

אבל כעס מתבטא הרבה פעמים כטינה ונקמה והוא, על כן, הפכפך ומסוכן. כעס כאורח חיים מודגם על ידי אנשים עצבניים, נפיצים שרגישים יתר על המידה לעלבונות ונהיים "אספני עוול", אנשי מדון, לוחמניים או מתלהמים.

מכיוון שכעס נובע מתסכול על רצון שלא התגשם, הוא מבוסס על שדה האנרגיה שמתחתיו. תסכול נובע מהגזמה בחשיבות התשוקות. האדם הכועס עלול, כמו תינוק מתוסכל, להתפרץ בהתקף זעם. הכעס מוביל בקלות לשנאה, שיש לה השפעה שוחקת על כל תחומי חייו של אדם.

מתוך הספר The Map of Consciousness Explained, פרק 2, תורגם על ידי

שני אופנים להתייחס לכעס: תורות רוחניות מול פסיכולוגיה

ביהדות, הכעס אינו רגש טבעי שיש לעודד את ביטויו — אלא מצב תודעתי שדורש תיקון. הוא מסמל תודעה שבה האגו מכתיב את התגובה, במקום האמונה, הענווה והביטחון בהשגחה.

הרמב"ם (הלכות דעות פרק ב): ממליץ על דרך האמצע בכל המידות, אך לא בכעס. הוא יוצא דופן: "ראוי לאדם שיתרחק מן הכעס עד הקצה האחר, וילמד את עצמו שלא יכעס אפילו על דבר שראוי לכעוס עליו".

עם זאת, הגישה היהודית גם ריאלית: היא מבינה שהכעס עולה באדם – אך שואפת לחנך את האדם לא להזדהות עמו, לא לתת לו מקום בלב, ולא לפעול מתוכו.

במסורת הבודהיסטית – כפי שמובע אצל שנטידווה – כעס אינו רגש שיש להביעו אלא רגש שיש להתמירו. הוא נתפס כרעל לתודעה, כאחד המכשולים המרכזיים בדרך לשחרור. שנטידווה כותב שהכעס מסוגל לכלות ברגע אחד אלפי שנות תרגול רוחני. הבודהיזם מציע שלא לנסות "להוציא את הכעס" אלא להבין את שורשיו, לשהות עמו באורך רוח ובמודעות, ולא להזדהות עמו.

התורות הרוחניות יצרו יחס שלילי כלפי כעס, כרגש שאינו ראוי. החברה עם זאת משדרת מסר כפול לגבי כעס. מצד אחד כעס נתפס (במודע או לא) כסוג של הפגנת עוצמה, במיוחד עבור גברים, ומצד שני שליטה עצמית נחשבת למעלה עליונה. על כן אנשים הרבה פעמים מחזיקים את עצמם ומשתדלים לא להחצין את הכעס.

הכעס הוא בסופו של דבר אנרגיה שנעה (emotion = Energy in motion). כאשר לא מאפשרים את התנועה, האנרגיה הרבה פעמים נתקעת ויוצרת צרימה שברבות הימים עלולה לגרום למחלה. כעס שאינו מובע נשמר כטינה, וטינה על פי הלימוד של חוק האחד היא הגורם העיקרי לסרטן.

בעולם הפסיכולוגיה המערבית, כעס נחשב לרגש לגיטימי, שראוי לתת לו מקום. הבעת כעס יכולה לשמש סימון גבולות בריא, הבעת צרכים, ולעיתים אף מנוף לשינוי. זרמים שונים בפסיכולוגיה מעודדים את האדם "לא לבקבק" את רגשותיו, אלא לבטא אותם — מתוך הנחה שביטוי הוא דרך לעיבוד, וריפוי נולד מתוך הכרה ולא מהדחקה.

כעס, הצ’אקרה השלישית ואלמנט האש

יחד עם העלייה ברמות האנרגיה אנו עולים במעלה ערוץ האנרגיה המרכזי (הסושומנה) שעובר דרך כל הצ'אקרות. רמת תודעה תשוקה פגשה אותנו בצ'אקרה השנייה, ואילו כעס פוגש אותנו בצ’אקרה השלישית – מקלעת השמש, הממוקמת באזור הבטן העליונה. הצ'אקרה השלישית היא מושב האגו, מרכז האנרגיה של העוצמה האישית והרצון. זו הצ'אקרה של אלמנט האש שהוא היסוד של שינוי, טרנספורמציה, רצון, ודחף. כשהאש באיזון – היא מעניקה חום, תנועה, השראה. כשהיא יוצאת משליטה – היא שורפת, מכלה, הורסת.

כעס הוא לעיתים קרובות תוצאה של אנרגיה של אש הכלואה בצ’אקרה הזו – אנרגיה של פעולה שלא קיבלה מימוש, של רצון שלא קיבל הכרה. כעס הוא ביטוי של אש פנימית שאינה מווסתת.

כעס כתודעה קולקטיבית

בדיוק כפי שאדם יכול לפעול מתוך רמת תודעה של כעס, גם חברות שלמות – תרבויות, שבטים, מדינות – עשויות להתארגן סביב דפוסי תודעה דומים.

חברה שנמצאת ברמת תודעה של כעס תתאפיין ב:

סיפור קולקטיבי של פגיעה – תחושת עוול היסטורי, דיכוי, קיפוח או בגידה.
הזדהות עמוקה עם קורבנות וצדקנות – התודעה הקולקטיבית עסוקה ב"לנו נעשה עוול", "אנחנו הצודקים".
האדרה של תוקפנות כתגובה מוצדקת – אלימות נתפסת כהגנה עצמית, ככבוד לאומי או כתגובה מוסרית.
אי אמון כרוני כלפי אחרים – במיוחד כלפי "האויב", "הזר", או "הבוגד מבפנים".
שימוש בזעם ככוח מלכד – רגשות של כעס ושנאה משמשים כדבק חברתי, יוצרים תחושת אחדות נגד אויב משותף.

כאשר חברה מזינה את הכעס במקום לרפא אותו — הוא מתגבש לשנאה קולקטיבית. ואז, כבר לא רק מגיבים לפגיעה – אלא בונים זהות קולקטיבית סביב האויב.

דוגמאות היסטוריות

המהפכה הצרפתית (סוף המאה ה-18)
תחושת קיפוח קשה מצד העם כלפי האצולה, לצד תעמולה רגשית עמוקה – יצרה תנועה שחררה אך גם שפכה דם רב בשם "צדק". הזעם הצדיק אכזריות.
גרמניה בין שתי מלחמות העולם
לאחר מלחמת העולם הראשונה, גרמניה חוותה השפלה, עוני, ואובדן. נוצרה תודעה קולקטיבית של פגיעה – שהובילה לעליית הנאציזם: אידאולוגיה שמיתרגמת את הכעס לשנאה ולתוקפנות כלפי היהודים, כלפי כל מי שנחשב "אחר".
רואנדה בשנות ה-90
שנים של תעמולה, תודעת קיפוח הדדית בין ההוטו והטוטסי, וצבירת רגשות של כעס קולקטיבי – הובילו לרצח עם אכזרי. שנאה קולקטיבית היא צורת קצה של תודעה כעוסה שהפכה לרעל נפשי גורף.

דוגמאות עכשוויות

חלקים מסוימים בעולם הערבי
תודעה של "כעס קדוש" מול המערב, הציונות או "הכופרים" – משמשת תשתית אידאולוגית לפונדמנטליזם דתי, שמתדלק אלימות וטרור.
תרבות פוליטית קוטבית (למשל בארה״ב)
בשנים האחרונות, מגזרים פוליטיים שלמים משדרים זעם תמידי – כלפי האליטות, מהגרים, מוסדות. הפוליטיקה הפכה לשדה של התפרצות רגשית, תודעתית, שניזונה מכעס.

כיצד נשחרר את תודעת הכעס ברמה האישית

הדבר הראשון שאני ממליצה עליו הוא לימוד של תורת הבודהה דרך הספר "לוחם הרוח" של מאסטר שנטידווה שבו מוקדש פרק שלם לאורח רוח כתרופה הגדולה ביותר לכעס. הוא כותב:

"אין רוע גדול יותר מכעס, ואין סגולה גדולה יותר מאורח רוח."

לפי שנטידווה, כעס הורס לא רק את התודעה, אלא גם את הקארמה החיובית שנצברה. הוא מדמה אותו לשודד פנימי. הדרך להתמיר אותו היא דרך טיפוח היכולת להכיל כאב, עלבון, עוול – מבלי להגיב בתוקפנות. זו אינה חולשה – אלא עוצמה שמגיעה מתוך היציבות הפנימית של לב פתוח.

אפשר להקשיב ולתרגל בעזרת קורס "להרוג את הכעס" של קלאסיקה בודהיסטית.

הטרנספורמציה של כעס אינה נובעת מהדחקה או ריסון, אלא מהסכמה לפגוש את הכאב שמתחת. זו דרך הדורשת אומץ, כנות, ועדינות. כמה מהשלבים והתהליכים:

זיהוי לשים לב מתי עולה כעס. לזהות אותו בגוף, במחשבה, באנרגיה.
נוכחות להסכים להיות עם התחושה בלי לברוח, בלי להגיב מיד.
חקירה לשאול: מה הכאב שמתחת? מה האמונה שמפעילה אותי? איפה האגו נאחז?
הכלה לפתח לב שיכול להכיל, ולא לדחות. זהו פיתוח חמלה כלפי עצמנו.
שחרור ברגע שההזדהות עם העצמי הכועס מתמוססת, הכעס מאבד את כוחו.

האם ניתן לשחרר תודעת כעס קולקטיבית?

כאשר כעס משתלט על תודעה קבוצתית, כיצד אותה קבוצה תמצא בעצמה את הכוח, או בכלל את הרצון, להשתחרר ממנו?

זה מתחיל ברמה האישית.

קולקטיב הוא קודם כול אוסף של פרטים. השינוי התודעתי מתחיל כאשר מספיק יחידים בתוך הקבוצה מתחילים לשאול שאלות:

האם הסיפור שלנו משרת אותנו?
האם התוקפנות מביאה ריפוי או רק עוד סבל?

שינוי קולקטיבי מתחיל דרך שינוי תודעה אישי, אך כזה שמהדהד הלאה.

קול חדש במרחב הציבורי

רמת התודעה של קבוצה מתעצבת דרך נרטיבים: תקשורת, חינוך, הנהגה רוחנית ותרבותית. כאשר קמים אנשים עם השפעה (מנהיגים, יוצרים, אנשי רוח) שמציעים סיפור אחר, כזה שמכיר בכאב אך פועל לריפוי, משהו חדש עשוי להתחיל לחלחל.

דוגמאות:

נלסון מנדלה שיצר תודעה של סליחה במקום כעס – תוך כדי הכרה בפגיעה.
מרטין לותר קינג שהוביל תנועה מתוך לב פתוח ולא מתוך שנאה.

מפגש עם סבל עצמי

קולקטיב כעוס חווה בסופו של דבר את הכעס על בשרו: עוני, אלימות פנימית, דיכוי הדדי, התפרקות חברתית. הסבל המצטבר יוצר לפעמים מוטיבציה לשאול:

האם יש דרך אחרת?

זהו רגע של חסד – כשהכאב הופך קטליזטור לשינוי ולא לעוד נקמה.

מפגש אנושי ישיר עם ה"אחר"

הכעס הקולקטיבי כמעט תמיד נשען על דמוניזציה של קבוצה אחרת. כשמתאפשר מפגש אנושי ישיר – גשר, חוויה משותפת, דו-שיח עמוק – נוצרת סדק בתודעה. ה"אויב" מקבל פנים. הכאב המשותף נחשף ונולדת חמלה.

ומה יכול ליצור את המוטיבציה לשינוי?

עייפות נפשית מהשנאה: כעס לאורך זמן מכלה את הנפש – גם של פרט, גם של עם. מתישהו יש מיצוי. קולקטיב שמתחיל להרגיש את המחיר הנפשי של ההתבצרות בתוקפנות – נע לקראת שינוי.

השראה מתודעה גבוהה יותר: הופעתם של אנשים שחיים מתוך חמלה, הבנה, והכלה – יוצרת השראה. האנרגיה שלהם מדבקת. הם פותחים אופק חדש, גם אם בהתחלה נראים כ"נאיביים".

משבר קולקטיבי כקריאה להתעוררות: לפעמים רק רעידת אדמה תודעתית (אסון, מלחמה קשה, קריסה מוסרית) תגרום לקולקטיב לעצור ולומר: "זה לא עובד. איבדנו את הדרך. בואו נבנה תודעה חדשה."

סיכום – האש שהופכת לאור

כעס הוא סימן לכך שמשהו זקוק לתשומת לב. הוא אינו האויב – אך גם אינו הדרך. כאשר אנו לומדים לפגוש אותו, להבין את שורשיו, ולהתמיר אותו – אנו מגלים שבמקום שבו בערה אש – יכולה כעת להופיע להבה שקטה של תודעה בהירה.

הכעס יכול להיות תחילתה של דרך – כל עוד איננו עוצרים בו. רק כאשר אנו שוהים מעבר לו, אנו מגלים: יש בתוכנו מרחב שאין בו כעס. יש בתודעה אפשרות לשלווה עמוקה, לאהבה שאינה תלויה בדבר.

וזו מהות הטרנספורמציה: לא להילחם בכעס, אלא להאיר עליו – עד שהוא עצמו נהיה אור.