רמת אנרגיה 310 - רמת תודעה נכונות

במהלך לימודי באוניברסיטה הקוסמית, אז עוד קראו ללימוד "הפשטות שבאלוהות", הייתי הולכת לחניכה. זה היה מפגש שבועי עם תלמידה שהיתה יותר מתקדמת, ובו היינו משוחחות על מה שקרה איתי בשבוע האחרון ומקשרות את זה ללימוד. החונכת הראשונה שלי השתמשה הרבה במילה "תסכימי". בזמנו לא הבנתי מה היא רוצה ממני. "אני מסכימה" הייתי אומרת. אבל רק אחרי שנים הבנתי שלא באמת הסכמתי. הבנתי מה המשמעות של להסכים. המשמעות היא להפסיק להתנגד.

אנחנו חיים במציאות שבה יש הרבה דברים שמאתגרים, שגורמים לנו כאב. זה יכול להיות כאב פיסי, רגשות לא נעימים, התנהגות של אנשים קרובים, אתגרים כלכליים, אי צדק שנעשה לנו. כל הדברים האלה מעוררים התנגדות בתוכנו, משהו בפנים שלא מוכן, משהו שרוצה להאבק. כאשר מתנגדים לכאב זה הופך לסבל. הסבל לוקח ממך אנרגיה.

משהו שלמדתי כשילדתי את בתי הראשונה: כאשר מתנגדים לכאב הוא כואב יותר. כשהצלחתי בעזרת נשימה והרפיה "להפתח אל הכאב", זה כאב פחות. כשהייתי כולי מכווצת ובהתנגדות לגל הכאב שמגיע, זה כאב יותר. ההתנגדות היא כמו מחסום שאינו מאפשר לדבר לזרום ולעבור הלאה, ואז זה נשאר תקוע.

יש רגע בתהליך ההתפתחות שבו משהו עדין מתרחש. אחרי שנים של מאבק, הוכחות, ביקורת או תחושת חוסר צדק – משהו מתרכך. כבר לא חייבים לשלוט בכל דבר. זו לא כניעה, אלא פתיחה. זהו הרגע שבו תודעת הנכונות נולדת – אחד המעברים היפים ביותר במפת התודעה של דיוויד הוקינס.

דיוויד הוקינס כותב על רמת תודעה נכונות:

ניתן לראות רמת אנרגיה זו, שהינה חיובית מאוד, כשער לרמות הגבוהות יותר. בעוד, למשל, אנשים ברמה של ניטרליות מבצעים את עבודתם במידה מספקת, אדם ברמת הנכונות עושה את העבודה היטב ולרוב יצליח בכל משימותיו. העלייה היא מהירה; אלה אנשים שנבחרים לקידום. המשמעות של להיות ברמת נכונות היא שהאדם התגבר על התנגדות פנימית לחיים והוא מחויב לקחת חלק. מתחת לרמת האנרגיה 200, אנשים נוטים להיות צרי אופקים, אך לקראת רמה 310, מתרחשת פתיחה גדולה. ברמה זו, אנשים הופכים להיות ידידותיים במהותם, וכתוצאה מכך אוטומטית הם מצליחים חברתית וכלכלית. אנשים ברמת תודעה נכונות לא ממש חוששים מאבטלה, כי אין להם בעיה לעבוד בכל עבודה אם יצטרכו, או שיבנו לעצמם קריירה כעצמאים. הם לא מרגישים השפלה לעסוק בעבודה שירותית או להתחיל מלמטה. מטבעם הם נוטים לעזור לאחרים ותורמים לטובת החברה. הם גם מוכנים להתמודד עם אתגרים פנימיים ואין להם מכשולים גדולים בלמידה.

ברמה זו, תחושת הערך העצמי גבוהה מטבעה ומתחזקת על ידי משוב חיובי מהחברה בצורות של הכרה, הערכה ותגמול. ברמת התודעה נכונות אנשים מרגישים אהבה ומגיבים לצרכים של אחרים. אלה האנשים שבונים את החברה ותורמים לה. יש להם יכולת להתאושש מקשיים וללמוד מניסיון, ועל כן הם נוטים לתקן את עצמם. מאחר ששחררו את הגאווה, הם מוכנים להסתכל על הפגמים שלהם וללמוד מאחרים. ברמת הנכונות, אנשים הופכים לתלמידים מצוינים. קל ללמד אותם והם מהווים מקור עוצמה משמעותי לחברה.

רמת התודעה נכונות באה לידי ביטוי בדרכה העליזה, העוזרת, המתנדבת והמתלהבת למלא את צרכי הזולת בדרכים מיטיבות, מועילות באופן הדדי ואדיבות, בהתאם לכלל הזהב: "עשה לאחרים כפי שהיית רוצה שאחרים יעשו לך". המגבלה של רמה זו היא מתן קרדיט למאמציך ולאישיותך, בעוד שבמציאות, הצמיחה וההצלחה שלך נובעים מזהרו של העצמי. הפיתוי, אם כן, הוא להתחייב יתר על המידה למעורבות רבה כדי לעזור לאחרים משום שאתה מאמין שהעצמי האישי שלך הוא מקור השיפורים.

מתוך הספר The Map of Consciousness Explained פרק 2, תורגם על ידי

נכונות באנגלית

נכונות היא תרגום של המילה willingness באנגלית. השורש של מילה זו הוא will שמשמעו רצון או כוח רצון. יש עוד מילה שנגזרת מ will והיא willfulness שמשמעה עקשנות. נראה בהמשך איך כל זה מתקשר.

מהי נכונות מנקודת המבט של הפסיכולוגיה

הפסיכולוגיה רואה בנכונות את היכולת לומר "כן" – לא בהכרח לקבל או לאהוב את מה שקורה, אלא להסכים לפגוש את המציאות כפי שהיא. זה מצב שבו מפסיקים להיאבק ברגשות, חוויות או נסיבות חיים, ומוכנים להרגיש, לחקור ולפעול למרות הפחד או אי-הוודאות.

לפני כמה שנים השתתפתי בסדנה של שיטת התדר האנושי של המניקסים. בסדנה נתנו דימוי שמאוד דיבר אלי ואשתף כאן איתכם. הנפש היא כמו צינור, דרכו עוברת האנרגיה של הרגשות. כשהצינור פתוח ורחב הרגשות זורמים דרכו בקלות ובמהירות. מצב פתוח זה אופייני אצל ילדים קטנים שיכולים רגע אחד לבכות בכי תמרורים, ואחרי כמה דקות להתפוצץ מצחוק. לאורך החיים אנו עוברים חוויות שמעלות רגשות לא נעימים שעוברים דרך הצינור. רגשות כאלה כל כך כואבים עד כדי שעולה פחד לחוות אותם במלוא עוצמתם, ממש פחד קיומי. כדי לשמור על עצמה, הנפש מכווצת או מצמצמת את צינור הרגש, כדי להקטין את עוצמת הרגש שיכול לזרום. עם כל טראומה כזו, הצינור הולך ונהיה יותר צר, וההגנות הולכות ומתעבות. כך האדם מוצא את עצמו, כמו בשיר של פינק פלויד – comfortably numb.

לקהות הזו יש מחיר כבד. אתה כבר לא משתתף בחיים, אתה כמו רובוט שמתפקד אבל לא באמת נוכח. אתה כבר לא שם לב שאתה נמנע מלהרגיש דברים – עצב או שמחה, כי זה הופך לטבע שני. מנגנוני ההגנה נכנסים לפעולה לפני שהמודעות בכלל עולה. אתה כמעט ולא שם לב שמשהו לא שם, משהו חסר, משהו רדום.

נכונות היא זו שמתחילה לפוגג את המגננות ולהרחיב את צינור הרגש. זו היכולת לעבור ממגננה לפתיחות. נכונות היא מושג מרכזי בגישות של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי מתקדם, במיוחד ב־ACT וב־DBT:

1. הגישה של ACT (Acceptance and Commitment Therapy) מגדירה נכונות כקבלה פעילה של חוויה כמו שהיא, באופן ישיר, מבלי לנסות לשנות משהו, מבלי לעשות מניפולציה, מבלי להמנע ומבלי לברוח. נכונות אינה אומרת שאני אוהב את זה, שאני רוצה את זה, שאני מאשר את זה.

   לפעמים אנו מבלבלים נכונות עם סבלנות, סבלנות לחוות משהו לא נעים עד שיהיה יותר טוב. בנכונות אנחנו לא מחכים או מצפים שמשהו ישתפר, אנחנו פתוחים למה שיש.

2. גישה טיפולית הקרויה DBT (Dialectical Behavior Therapy) מדגישה אספקט נוסף של נכונות: היכולת לפעול למען מטרה רצויה למרות קשיים ומכשולים. בגישה זו נכונות מתוארת כמוכנות להגיב למצבי החיים בחוכמה, לפי הצורך, מרצוננו החופשי וללא טינה. בעיקרון, מדובר בלקבל כל סיטואציה כפי שהיא ולעשות את מה שצריך כדי להגיב ביעילות. השתתפות מלאה בכל רגע במודעות, בלב שלם וללא הסתייגות. נכונות היא הקוטב ההפוך לעקשנות, כשאנו מסרבים לקבל עובדות או מציאות כפי שהן, מנסים לשלוט באירועים או באלה שסביבנו, יושבים בחיבוק ידיים מבלי לעשות דבר, או מסרבים להשתתף באמת בחיינו או לעשות את מה שצריך.

3. נסכם בהגדרה של נכונות מתוך הלקסיקון של פסיכולוגיה:

   בפסיכולוגיה, נכונות היא מושג יסודי המשקף את המוכנות, המוטיבציה והפתיחות של הפרט לעסוק בהתנהגויות מסוימות, לבצע שינויים או לשאוף לצמיחה אישית. היא ממלאת תפקיד משמעותי בתהליך שינוי ההתנהגות, הטיפול והשיפור העצמי. הבנת מושג הנכונות בהקשר הפסיכולוגי חיונית מכיוון שהיא שופכת אור על האופן שבו אנשים יוזמים ומקיימים שינויים חיוביים, מתגברים על מכשולים ובונים חוסן.

מתוך הדיון על נכונות במאמרים ומקורות אפשר לחלץ כמה אלמנטים שמתקיימים אצל אנשים בעלי נכונות:

• פתיחות פנימית

  היכולת להרשות לעצמך לחוות מחשבות ורגשות, גם אם הם בלתי נעימים, מבלי מיד להתנגד, לרסן או לדכא אותן.

• נוכחות

  היכולת להישאר בהווה, לקחת חלק פעיל במה שקורה, במקום להיסחף למנגנוני בריחה.

• כוונה לפעולה

  נכונות אינה רק “להיות פתוח”, אלא גם היכולת לפעול – לפעול מתוך הערכים שלך, גם כשלא נעים.

• גמישות

  היכולת להתאים את עצמך למצבים משתנים, לקחת בחשבון מחשבות ורגשות תוך שאינך נשאב אליהם.

אתן שתי דוגמאות שיעזרו אולי להמחיש את מושג הנכונות:

דוגמה של מטאפורת הקקטוס: דמיין שאתה מחזיק קקטוס בכף ידך – קשה, קוצני ומציק – אך אתה מחזיק אותו ברכות, בלי להיאבק. כך אפשר להחזיק גם מחשבות ורגשות קשים. זו נכונות.

דוגמה של תגובה לדחייה או ביקורת: כשמקבלים הערה ביקורתית – התגובה הרגילה יכולה להיות להתגונן, להכחיש, לריב. נכונות תהיה להקשיב, לשמוע, לעכל, גם אם זה כואב, ואז לבחור איך להגיב.

הרצף: התנגדות ← חוסר רצון ← נכונות ← רצון

מהדיון על נכונות עולה השאלה: אם אני לא רוצה משהו ובוחרת לא להתנסות בזה, האם זה חוסר נכונות? לדוגמה, אני לא אוהבת סרטי אימה ובוחרת לא לראות אותם, האם זה מעיד שאין לי נכונות לחוות אימה? או שאני בהתנגדות לזה? הרי יש חוויות שיכולות להזיק לי.

אפשר להתבונן על היחס של אדם אל החיים עצמם על פני רצף אנרגטי:

התנגדות ← חוסר רצון ← נכונות ← רצון

בהתנגדות הרגשות המאפיינים הם פחד, כעס ושיפוט, האנרגיה סגורה והגישה למציאות היא "זה לא צריך לקרות".

בחוסר רצון המאפיינים הרגשיים הם אדישות, עייפות וחוסר אמון, האנרגיה חלשה והגישה למציאות היא "לא בא לי להתמודד".

בנכונות הרגשות המאפיינים הם פתיחות, סקרנות והקשבה, האנרגיה זורמת והגישה למציאות היא "אני מוכן לפגוש את זה".

ברצון הרגשות המאפיינים הם מיקוד, כוונה ותנועה יזומה, האנרגיה יוזמת והגישה למציאות היא "אני רוצה ליצור".

נכונות נמצאת בין הפסיביות של סירוב לבין האקטיביות של רצון – היא אינה לא זה ולא זה, אלא מצב מעבר שבו משהו נפתח.

ההבחנה בין "לא רוצה" לבין "לא מוכנה"

כשאני אומרת "אני לא אוהבת סרטי אימה ולכן לא רואה אותם" – זו לא בהכרח חוסר נכונות.נכונות לא נמדדת לפי מה בוחרים לחוות, אלא לפי האופן שבו מתייחסים לחוויה האפשרית.

כלומר:

• אם אני אומרת "סרטי אימה עושים לי רע, אני חוששת מה זה יעשה אם אצפה" – יש כאן התנגדות.

• אם אני אומרת “אני מבינה למה אחרים נהנים מזה, זה פשוט לא מדבר אליי” – זו נכונות עם שיקול דעת.

• אם הייתי רוצה לבדוק את חוויית הפחד מתוך סקרנות – זה כבר מעבר אל רצון.

ההבדל הוא בין בריחה לבחירה מודעת.

ב־ACT  אומרים נכונות אינה זהה לכפייתיות. נכונות אינה חייבת להוביל לפעולה. היא היכולת לא להיסגר בפני האפשרות, גם אם מחליטים לא לבחור בה.

חוויה שעלולה להזיק ≠ חוסר נכונות

נכונות אינה אומרת "להיחשף להכל", אלא "לא להתנגד לחיים מתוך פחד". יש חוויות שמגבירות פחד, טראומה או הזדהות עם תדרים נמוכים (כמו הדוגמה של צפייה בסרט אימה). הימנעות מהן יכולה להיות חוכמה אנרגטית, לא התנגדות. יש הבדל בין התנגדות מתוך פחד או רצון לשלוט במצב, לבין הימנעות מודעת מתוך הכרה באנרגיה שבה אני בוחרת להזין את התודעה שלי.

ברמת תודעה אומץ, דיברנו על הסכנה ליפול לפזיזות. גם ברמת תודעה נכונות, אפשר ליפול למקום בו אומרים "יאללה, ננסה הכול". נכונות אמיתית תמיד כוללת נוכחות וגבול פנימי. זו תנועה שמתחילה מבפנים: אני פתוחה לפגוש את מה שיבוא, כל עוד זה תומך בחיים, באהבה ובגדילה שלי. נכונות אמיתית אינה אומרת "כן להכול", אלא "כן למה שנכון עכשיו". היא כוללת חמלה לעצמי, חוכמה אנרגטית, והבנה שכל חוויה נועדה לשרת גדילה – אבל לא כל חוויה יש צורך להזמין.

זו הליכה על חבל דק שבו מצד אחד אפשר ליפול להתנגדות ומצד שני ליפול לכפייתיות. כשמצליחים להישאר על החבל הבחירה נעשית מאהבה, מהקשבה פנימית ומהכרה בערך.

רמת התודעה נכונות

כאשר הפסיכולוגיה מדברת על נכונות היא מתארת תהליך נפשי: יכולת להיות פתוח לחוויה, להרגיש רגשות לא נעימים בלי לברוח מהם, ולפעול בחכמה אל מול אתגרי החיים. זוהי מיומנות – לא תדר.

במודל רמות התודעה של הוקינס, “נכונות” היא לא רק כלי פסיכולוגי אלא שדה אנרגטי שלם. זה מצב תודעה שמביא עימו איכות של זרימה פנימית, אמון בסיסי בחיים, ותנועה טבעית קדימה. בעוד נכונות פסיכולוגית מתארת פעולה מנטלית, רמת תודעה נכונות מתארת אופן קיום.

אדם שנמצא ברמת תודעה נכונות איננו רק “מוכן לנסות”, אלא חי מתוך תחושת שיתוף פעולה עם החיים עצמם. הוא מגלה פחות מאבק מול המציאות, פחות צורך בשליטה, יותר קלות בלקבל, ללמוד ולהשתפר.

רמת תודעה נכונות מתפתחת באופן טבעי מתוך אומץ וניטרליות. במודל של הוקינס, תודעת אומץ מתבטאת בכך שהאדם מפסיק להיות מונע על ידי פחד. זהו השלב שבו הוא מתחיל לפעול בעולם מתוך יוזמה ולא מתוך הימנעות. אבל אומץ עדיין נושא אתו מתח פנימי: יש מאבק עם הפחד, יש מאמץ. זה עדיין "אני מתגבר על...".

תודעת ניטראליות מאפשרת לאדם לצאת מתוך ההזדהות עם החוויה והקיטלוג שלה כטובה או רעה, ולעבור להתבונן על הסיטואציה מנקודת מבט של צופה. כאן יש רגיעה, שחרור מהצורך להיות צודק, פחות דרמה, פחות התנגדות.

הניטראליות מספקת את הכיוון והאומץ מספק את הדלק לעבור דרך כאב במקום להתנגד, להמנע ולהתכווץ אל מולו, ומכאן נולדת נכונות: זהו השלב שבו הניטרליות מתמלאת חיים. במקום רק "לא להתנגד", האדם מתחיל "להתמסר". הוא מוכן לקחת חלק, לשתף פעולה, להיות חלק מהתנועה הטבעית של המציאות. אם אומץ הוא התגברות וניטרליות היא שחרור, הרי שנכונות היא פתיחה – כמו חלון שנפתח לרוח.

זהו שלב שבו אדם מתחיל לומר “כן” לחיים לא מתוך מאבק ולא מתוך אפתיה – אלא מתוך זרימה.

אדם הנמצא ברמת התודעה נכונות מאופיין בכמה תנועות פנימיות מובהקות:

פחות שיפוטיות, יותר סקרנות הוא כבר אינו פועל מתוך מערכת של "צריך", "אסור" ו"מוכרח" – אותם ציוויים פנימיים נוקשים שמקורם בפחד או בשליטה. במקום זאת מתפתחת איכות אחרת: סקרנות פתוחה.השאלה המרכזית כבר אינה "האם זה טוב או רע?" אלא "מה אני יכול ללמוד מזה?".במקום לכפות על עצמו מסגרות התנהגות נוקשות, האדם מאפשר לעצמו להקשיב, לבחון ולהתנסות. הוא אינו מוותר על שיקול דעת, אלא פשוט מפנה מקום לחוויה עצמה, ומתוך כך מתאפשרת זרימה רבה יותר עם החיים.

מוכנות לפעול בלי להתקע על תוצאות הוא זז קדימה, אבל בלי להיות אחוז בתוצאה. יש אמון שהדברים יתבהרו תוך כדי תנועה.

תחושת שיתוף פעולה עם החיים כבר אין תחושה שהחיים "נגדו" או "למענו". יש תחושה שהוא וחוויית החיים הם אותו נהר זורם, לא מאבק.

יכולת לשים גבול בלי התנגדות הוא אומר "לא" מתוך אהבה, רוגע פנימי וידיעה עצמית. הגבול אינו נובע מפחד או כעס אלא מבהירות פנימית ואכפתיות עצמית. זו הצבת גבול שמזכירה אסרטיביות במובן הפסיכולוגי – תוקף ללא תוקפנות – אך היא מגיעה מתדר עמוק יותר של יציבות ופתיחות. האדם אינו “נלחם” על הגבול; הוא פשוט מצהיר עליו מתוך שקט פנימי. הוויתור על ההתנגדות מאפשר גבולות נקיים, שלא פוגעים בזרימה אלא דווקא מחזקים אותה.

נוכחות שמאפשרת ריפוי יש בו רכות שלא הייתה לפני כן. מקום פנימי שקט שמאפשר לגוף ולנפש לעכל חוויות בלי דרמה.

נכונות, רצון, והתמסרות – הגשר שמוביל אל התדרים הגבוהים

בתחילת המאמר הזכרתי את הקשר בין המילים כוח רצון (Will) לבין נכונות (Willingness). כוח רצון הוא אנרגיה של תנע (אש): "אני רוצה, אני מחליט, אני משיג". כוח רצון מאפשר לנוע כאשר נמצאים בתדרים נמוכים, אך הרבה פעמים מי שעומד מאחוריו הוא האגו והשאיפה לשליטה. ההפעלה של כוח רצון היא מאמץ, היא יוצרת מתח פנימי ולעיתים אפילו מאבק פנימי. נכונות, לעומת זאת, היא אנרגיה של זרימה (מים): "אני פתוח, אני מכיל, אני זורם". נכונות מאפשרת לנוע תוך חבירה או התמסרות לתנועה קיימת. זה קצת כמו ההבדל בין לשחות עם הזרם או נגד הזרם.

ככל שרמת התודעה עולה, נקודת הייחוס ולכן נקודת המבט גבוהה יותר. ברמות נמוכות העצמי מזוהה עם האגו והשכל, והם אלה שאוחזים בהגה ומנווטים את החיים. האגו רוצה לשלוט, לנהל, להגדיר מה נכון ואיך זה חייב להיראות. השכל מנסה לחזות, לסדר, לצמצם סיכון. בתדר נמוך, זהו מנגנון שמגן עלינו – אך בתדר גבוה, אותם מנגנוני הגנה ושליטה הם המחסום העיקרי בפני החיים עצמם.

נכונות היא הכניסה לשדה של אפשרויות חדשות, היא הפתיחה הראשונית אל משהו גדול יותר שאפשר לסמוך עליו ולהתמסר לו – האני הגבוה, הנשמה, או למה שנקרא בתורות רוחניות “הרצון האלוהי”. התמסרות מאפשרת לאגו לשחרר שליטה ולאפשר למהות הגבוהה לקחת חלק בהנהגה. מה שמאפשר זאת הוא אמון פעיל – לא אמונה עיוורת, אלא ידיעה שקטה שהחיים נושאים אותך אם תפסיק להיאחז.

הסימן הברור ביותר לכך שאיננו בנכונות הוא הפער בין רצון לבין תנועה: כשאני “רוצה” משהו אבל נשאר בשיתוק, הימנעות או דחיינות הרצון קיים, אבל אין נכונות לפגוש את מה שהוא דורש ממני. במילים אחרות: האגו רוצה את התוצאה, אבל אינו מוכן לחוויה.

איך מפתחים נכונות

אני אוהבת לתאר תהליכים של התפתחות וטרנספורמציה בארבעה שלבים: זיהוי, פענוח, כוונה, פעולה. בשלב הזיהוי מתחילים להבחין בהתנהגות או בתדר שמעכב אותי ותוקע אותי. בשלב הפענוח רואים איך זה משפיע על חיי וממה זה נובע. בשלב הכוונה יוצרים התכוונות לעשות שינוי, ובשלב הפעולה מתחילים ליישם. בואו נצלול לארבעת השלבים בהקשר של פיתוח נכונות.

שלב הזיהוי: לזהות כשאני לא בנכונות

נכונות היא תנועה פנימית עדינה. לפעמים אנחנו יודעים מיד שאנחנו לא שם, ולפעמים זה נסתר מתחת לשכבות של הרגלים, מנגנוני הגנה ואוטומטים רגשיים. השלב הראשון של טרנספורמציה הוא פשוט לעצור ולזהות: איפה אני נמנעת? איפה אני בורחת? איפה אני אומרת "אני רוצה", אבל בפועל לא זזה?

כשאנחנו מדברים על הימנעות רגשית, חשוב להבין שהיא אינה "תופעה אחת" אלא חלק מרצף של מנגנוני הגנה. זה מתחיל במקומות עדינים שקל לפספס כמו דחיינות, הסחת דעת, או הימנעות משיחה מסוימת, וממשיך אל רמות עמוקות יותר של ניתוק, כמו קהות רגשית, קושי לחוש את הגוף, ולעיתים גם מצבים דיסוציאטיביים מובהקים. ככל שעוצמת הכאב הפנימי או הפחד מהחוויה גדלים, המערכת מפעילה שכבות יותר ויותר חזקות של הגנה.

היופי והקושי גם יחד הם שהרצף הזה לא תמיד מודע. הימנעות "קלה" ניתנת לזיהוי: אני רואה שאני בורחת, דוחה, מסיטה את תשומת הלב. אבל ברמות העמוקות יותר, כאשר הרגש לא עולה בכלל, אני יכולה לטעות ולחשוב ש"פשוט אין מה להרגיש". למעשה, זו עדות לכך שהמערכת שלי סגרה את הדלת עוד לפני שהרגש הספיק להתהוות במודעות.

האם אפשר לזהות לבד איפה אני נמצאת על הרצף? בחלק מהמקרים, כן. אם יש בי מספיק יציבות נפשית, סקרנות, ולפחות מעט נכונות להרגיש אי־נוחות – אני יכולה להתחיל לראות את דפוסי ההימנעות שלי: מתי אני מתכווצת? מתי הגוף מתנתק? מתי אני נעשית "מאופקת מדי" או "ריקה" באינטראקציה?

אבל כשמדובר בהגנות עמוקות יותר, כמו קהות רגשית ארוכת שנים, ניתוק מהגוף, או זיכרונות שנחסמים מעצמם – כמעט תמיד נדרש ליווי של מטפל/ת. לא משום שמשהו "לא בסדר" בי, אלא משום שהנפש אינה יכולה להסיר הגנות שנוצרו כדי לשמור על עצמה מבלי שיהיה לצִדה מישהו שמחזיק מרחב בטוח.

הימנעות רגשית היא לא כישלון. היא אינטליגנציה עתיקה של הנפש שאומרת: "אני לא יכולה לשאת את זה עכשיו". המפתח להתמיר אותה הוא לא מאבק, אלא עדינות – וכמו בכל מסע של התפתחות תודעתית, הוא מתחיל ברגע הקטן שבו אני מוכנה לראות מה באמת מתרחש בתוכי.

שלב הפענוח — מה עומד מאחורי ההימנעות שלי?

אחרי הזיהוי מגיע שלב הפענוח: להבין מה נמצא מתחת להימנעות. ברוב המקרים, כפי שמסבירות גם פסיכולוגיה וגם תורות מזרחיות, השורש הוא פחד. לעיתים עומדים שם בושה, אשמה, אמונות מגבילות מהילדות או חוויות שלא עיכלנו.

אחת הטכניקות שהתנסיתי בהן ושעזרו לי להבין מה יושב מתחת להימנעות היא שיטת המסע של ברנדון בייס. בתהליך כזה אתה מוזמן לעצום עיניים, להניח לרעש המנטלי ולהפנות את תשומת הלב לתחושה המדויקת שמופיעה כשאתה חושב על הדבר שממנו אתה נמנע. מזמינים אותך להתמסר אל תוך הרגש, ממש כמו לשקוע לתוכו. ואז המנחה שואל: מה יושב מתחת לזה? ואחר כך: ומה מתחת לזה? שכבה אחר שכבה הרגש מתחלף – מתסכול לאכזבה, מפחד לחוסר אונים, אולי מבדידות לכמיהה. לעיתים מתחוור שההימנעות אינה עצלנות או "חוסר אופי", אלא מנגנון ישן שניסה להגן על מקום עדין מאוד. החוויה הזו מפילה אסימונים ומאפשרת תובנה עמוקה של הכוחות המניעים הפנימיים ואפילו אלה שנמצאים בתת הכרה עולים על פני השטח.

לפעמים אין צורך בתהליך מסודר, אלא פשוט לשאול: "ממה אני באמת מפחדת כאן"?, להיות בכנות פנימית, בחמלה כלפי העצמי ולחכות. לפעמים התשובה באה כמשפט, לפעמים כתחושה.

דוגמאות נפוצות:

• הימנעות מזוגיות מסתירה פחד מקרבה או פחד מדחייה שהלב אינו מוכן לשאת.

• הימנעות מיצירה מסתירה אמונה ישנה כמו "אני לא מספיק טובה".

• הימנעות מפעולה רוחנית עמוקה מסתירה פחד מאובדן שליטה, פחד טבעי כשהאגו מבין שהוא כבר לא היחיד שיאחז בהגה.

הבנה עמוקה של מקור ההימנעות היא הצעד הראשון להשתחרר ממנה.

שלב הכוונה – יצירת האקסיומה הפנימית

כוונה היא לא משאלה. היא לא רצון עז ולא פנטזיה. כוונה היא הצהרה פנימית שמכוונת את התודעה ואת מערכת העצבים אל כיוון חדש.

אחרי שזיהיתי ופענחתי את ההימנעות, מגיע הרגע שבו אני אומרת בלב:"אני שמה כוונה לנוע לכיוון של נכונות".זו לא התחייבות לבצע פעולה – זו התחייבות להיות פתוחה לפעולה.

אחד הדברים שעוזרים להחזיק בכוונה הוא ליצור משפט קצר, אקסיומה, שתלווה אותך. משפטים שעובדים טוב הם משפטים שמחברים בין הרצון האנושי לבין הרצון הגבוה. למשל:

• "אני מוכנה לפגוש את מה שמבקש לעלות"

• "אני בוחרת בפתיחות, גם אם יש פחד"

• "אני מוכנה לקחת צעד קטן, מדויק"

• "אני נותנת לנשמה שלי להוביל צעד אחד קדימה"

התפקיד של הכוונה הוא פשוט:לסדר את התודעה בתדר של "כן".לפעמים הכוונה עצמה כבר מזיזה משהו בפנים - פורמת את ההימנעות בעדינות.

תורות רוחניות רואות בכוונה את הניצוץ שמתחיל את התנועה. פסיכולוגים רואים בה מיסגור קוגניטיבי. שתי השפות אומרות אותו דבר:כשיש כוונה ברורה – המערכת הפנימית מתחילה להתארגן לקראתה.

שלב הבחירה והפעולה –  צעד קטן שמאותת ליקום

רבים חושבים שפעולה היא שלב “גדול”, אבל בתהליך רוחני אמיתי, הפעולה היא לרוב צעד קטן שנובע מתוך הצבת הכוונה, מודעות לסיטואציה שקורית עכשיו ואפשור לבחור או לעשות אחרת מהאוטומטים שאני רגיל לפעול לפיהם.

בפשטות שבאלוהות היתה אמירה: "כל רגע הוא רגע של בחירה", ולורי לאד אומרת: בייבי סטפס (צעדים של פעוט). הצעד קורה אם מצליחים להיות מודעים תוך כדי מה שקורה לאוטומטים שעולים, לוקחים רגע נשימה, נזכרים בכוונה, ושואלים – מה עוד אפשרי? הפעולה לא נעשית בכוח; היא נעשית מתוך הנכונות החדשה שנוצרת, מתוך אפשור. יחד עם האפשור מחזיקים מקום של חמלה לנפש שאולי עדיין לא מוכנה. ואם הבחירה באפשרות חדשה לא קורית – זה בסדר גמור. עצם זה שהייתי במודעות זה כבר צעד ענק.

בסופו של דבר הבחירה תקרה, נצעד צעד קטן, ועוד צעד קטן, ולאט לאט נוצר מומנטום. התדר החדש מתחזק. הנכונות גדלה. האגו נרגע. משהו בתוכך מבין:

“אני יכול ללכת בדרך הזו. זה אפשרי.”