רמת אנרגיה 175 - רמת תודעה גאווה

כשאומרים גאווה מה עולה בעיני רוחכם? לי זה מעלה את התחושה שאני חשה ברגע שהצלחתי ואני מרגישה שאני זו שהבאתי את ההצלחה: למדתי והצלחתי במבחן, התאמנתי והצלחתי במרוץ, השקעתי בעבודה והצלחתי להתמודד עם אתגר שהציבו לי. לפעמים מרגישים גאווה כשהילד שלי מצליח. יש גם גאוות יחידה, כשקבוצה שאני שייכת אליה מצליחה. גאווה זה רגש נעים, הוא מרומם ומחזק, הוא נותן לי תחושה שאני שווה. זה רגש שמלטף לי את האגו.

כיצד גאווה מתפתחת מתוך כעס

רמת תודעה גאווה מתפתחת מתוך רמת תודעה כעס כאשר האדם מפסיק להרגיש קורבן, להאשים אחרים במצבו, ולחוש זעם ותסכול שהיו מובילים להתנגדות ועימותים. כאשר האדם מחליט: "אני לא מוכן יותר להרגיש חלש", ובמקום זאת הוא לוקח שליטה ויוזמה לקדם את עצמו ומתחיל לבנות זהות של חוזק. הדיאלוג הפנימי האופייני: "אני לא אתן להם לרמוס אותי יותר", "הם לא יכתיבו לי איך לחיות". במקום לתקוף האדם מתחיל להשוות את עצמו לאחרים ופועל להוכיח שהוא יותר טוב מהם. הוא בונה לעצמו דימוי של עליונות, הצלחה ושליטה.

אנשים מוכנים לעשות הרבה למען תחושת הערך הזו, הסיפוק העצמי הזה שאני שווה. הם מוכנים לקבל על עצמם מודל של דימוי גוף ולעבוד קשה כדי לרזות או לפתח שרירים, הם מוכנים להשקיע בבגדים ובמותגים הנכונים, בעיצוב של הבית וברכישה של מכונית יוקרתית. וכשאנשים משיגים את כל הדברים האלה, לפעמים זה מוביל להתנשאות.

תודעת גאווה

בעוד שרגש הגאווה הוא מצב חולף ונקודתי, רמת התודעה גאווה היא אוריינטציה פנימית קבועה יותר, שמעצבת את כל חוויית המציאות. מצב תודעתי שבו הזהות העצמית והערך העצמי תלויים במשהו חיצוני - גאווה מבקשת הכרה כדי לחוש ערך. האדם ממוקד בתדמית, בסטטוס, ובעל כורחו חווה את העולם כזירה של השוואה. הרבה פעמים מתחת לפני השטח מסתתרת פגיעות עמוקה כי תחושת הערך אינה מבוססת על קבלה אמיתית של העצמי. זה לא "אני שמח שהצלחתי", אלא: "אני לא אהיה שווה אם לא אצטייר כמוצלח."

תודעת גאווה יוצרת תפיסת מציאות מאוד מסוימת, שצובעת את כל תחומי החיים – החל מהאופן שבו האדם רואה את עצמו, דרך מערכות היחסים שלו, וכלה במה שמניע אותו ומה שהוא הכי חושש ממנו.

כדי להבין תודעה זו לעומקה, נשרטט את המאפיינים המרכזיים שלה דרך שישה היבטים:

1.     מה חשוב בעיניו?

• תדמית והופעה חיצונית – איך אני נראה בעיני אחרים.

• סטטוס חברתי וכלכלי – תארים, הצלחות, רכוש.

• הישגים ומעמד – צורך להוכיח, להתקדם, להיות “מישהו".

• צדק וצדקת הדרך – חשוב לו "לנצח" בוויכוח ולהיות זה שצודק.

הוא לא רק רוצה להיות טוב – הוא צריך שכולם יראו שהוא טוב.

2.     מה מניע אותו?

• השוואה – לא מהות פנימית, אלא הרצון לבלוט ביחס לאחרים.

• פחד מהשפלה – לא תמיד מודע, אך עמוק; הרצון להימנע מלהיתפס כ"פחות".

• תחושת עליונות – צורך להרגיש שהוא יודע יותר, מבין יותר, טוב יותר.

• צורך להיות בשליטה – דברים צריכים להיות בדרך שלו.

מנוע ההצלחה החיצונית מופעל על דלק של חרדה סמויה מאובדן הערך.

3.     מה הוא מחפש במערכות יחסים?

• אישור, הערכה, פירגון, הערצה – הוא פורח כשמשדרים לו שהוא מוצלח.

• השתקפות – אנשים ש"מחזקים לו את הדימוי" נכנסים למעגל הקרוב.

• היררכיה סמויה – הוא לעיתים ירגיש בנוח רק כשהוא בעמדת עליונות.

• קושי באינטימיות חשופה – כי חשיפה = סיכון לפגוש חולשה.

מערכות יחסים הן שדה לשימור וטיפוח הדימוי.

4.     איך הוא מתייחס לילדיו (או מי שתלוי בו)?

• רואה בהם השתקפות של עצמו – הצלחת הילד = הצלחת ההורה.

• ציפיות גבוהות – דורש מצוינות, אולי בלי מרחב לכישלון.

• קושי לקבל חולשה או רגש שלילי מהילד – כי זה "מביך" או "מחליש".

• מתבלבל בין אהבה מותנית לבין אהבה ללא תנאי.

הוא אוהב את הילד – אך נותן לו להרגיש שהוא חייב להבריק.

5.     אילו מחשבות מאפיינות אותו?

• "אני חייב להוכיח את עצמי."

• "מה יחשבו עליי?"

• "אם אני לא אצליח – אני כלום."

• "אני יודע יותר."

• "הם לא מבינים כלום."

• "לא אתן להם לראות אותי נופל."

המיינד רץ סביב הדימוי: איך לשמר אותו, לחזק אותו, להגן עליו.

6.     ממה הוא חושש?

• מהשפלה – להיתפס כטועה, כחלש, כלא מוצלח.

• מביקורת – חווה ביקורת כהתקפה ולא כהזמנה לצמיחה.

• מכישלון – כי הכישלון מגדיר אותו, לא רק את המעשה.

• מחשיפה רגשית – כי זה מערער את תחושת השליטה.

הפחד העמוק הוא: שאם יראו אותי באמת, יגלו שאין בי ערך.

אם ננסה לסכם במשפט אחד את המהות של תודעת הגאווה: העצמי הפנימי נבנה מבחוץ – ודרוש לנהל מאבק תמידי כדי לשמר אותו.

דויד הוקינס טוען שרוב החברה האנושית מצויה בתקופה זו בתודעה של גאווה. הוא כותב על רמת תודעה זו:

גאווה, שהקליברציה שלה היא 175, היא בעלת מספיק אנרגיה כדי לקיים את חיל הנחתים של ארצות הברית. זוהי הרמה שאליה שואפים כיום רוב בני המין האנושי. כאשר אנשים מגיעים לרמה זו, יש תחושה חיובית, בניגוד לשדות האנרגיה הנמוכים יותר. יש עלייה בתחושת הערך העצמי שמביאה מזור לכאב שחווים ברמות התודעה הנמוכות. גאווה נראית טוב ויודעת זאת; היא מפגינה את כישוריה במצעד החיים. גאווה נמצאת במרחק מספיק מבושה, אשמה או פחד, כך שלעלות, למשל, מהייאוש של הגטו לגאווה של להיות חייל בחיל הנחתים היא קפיצה עצומה. ואכן, לגאווה יש מוניטין טוב. החברה מעודדת אותה בדרך כלל, אך כפי שאנו רואים במפת רמות התודעה, היא עדיין מספיק שלילית ונמצאת מתחת לרמה הקריטית של 200. ומסיבה זו גאווה מרגישה טוב רק אל מול הרמות הנמוכות.

הבעיה, כידוע לכולנו, היא ש"גאווה קודמת לנפילה". גאווה מתגוננת ופגיעה משום שהיא תלויה בתנאים חיצוניים, שבלעדיהם היא עלולה לחזור לפתע לרמה נמוכה יותר. האגו המנופח פגיע להתקפה. גאווה נשארת חלשה משום שניתן להפיל אותה מהעמדה שלה בחזרה אל הבושה, שהיא האיום שמצית את הפחד מאובדן הגאווה.

גאווה מפלגת ומולידה פלגנות; להשלכות מחיר יקר. בני אדם מתים למען גאווה כעניין של שגרה; צבאות עדיין טובחים זה בזה בקביעות למען אותו היבט של גאווה שנקרא לאומיות. מלחמות דת, טרור פוליטי וקנאות, וההיסטוריה המחרידה של המזרח התיכון ומרכז אירופה הם כולם מחיר הגאווה, אותה משלמת החברה כולה.

הפן השלילי של גאווה, אם כן, הוא יהירות והכחשה. מאפיינים אלה חוסמים צמיחה; במצב של גאווה, החלמה מהתמכרויות היא בלתי אפשרית, משום שבעיות רגשיות או פגמי אופי מוכחשים. כל הבעייתיות של הכחשה היא עניין של גאווה. לפיכך גאווה היא מחסום גדול מאוד לרכישת עצמה אמיתית, אשר מחליפה את הגאווה במעמד ויוקרה אמיתיים.

מתוך הספר The Map of Consciousness Explained פרק 2, תורגם על ידי

גאווה, הצ'אקרה השלישית והאגו

האבולוציה האנושית, התהליך של עלייה הדרגתית ברמות התודעה, תואם את העלייה של אנרגיה במעלה הערוץ האנרגטי של הגוף ובמעלה הצ'אקרות. התהליך הזה משתקף גם בשלבי ההתפתחות של התינוק והילד. בתודעת פחד, כמו בחודשי החיים הראשונים, האנרגיה ממוקדת בצ'אקרה הראשונה שעסוקה בהישרדות (במקרה של התינוק, הזנה וגדילה). בתודעת תשוקה, ואצל התינוק מרגע שהוא מתחיל לזחול ולגלות את העולם עד בערך גיל שנתיים, המיקוד עולה לצ'אקרה השנייה שעסוקה בחישה והנאה. בתודעת הגאווה, כמו אצל הפעוט בן השנתיים, הצ'אקרה השלישית היא הדומיננטית. צ'אקרה זו היא מושב האגו, והתהליך הנפשי שבא לידי ביטוי דרכה הוא אינדיבידואציה ואוטונומיה, כלומר פיתוח של התנהלות עצמאית בעולם כישות נפרדת. אצל הפעוט אנו נוהגים לכנות תקופה זו "גיל הלא". דרך התהליך הזה האדם יוצר את הגדרת הזהות העצמית שלו והאישיות – ה"עצמי".

האגו, לפי הוקינס וגישות רוחניות רבות, הוא מבנה פנימי שתפקידו להגן על העצמי. כאשר הזהות העצמית מבוססת על תבניות שמגיעות מבחוץ: ערכים נלמדים ונורמות חברתיות, גאווה היא אחת מהצורות המרכזיות שבהן האגו בונה את הגדרת העצמי והערך העצמי ומגן עליהם. זה לא ביטחון עצמי שקט שנובע מהכרה פנימית בטוב העצמי, אלא תחושת ערך שתלויה בהשוואה:"אני יותר מוצלח""אני יותר מוסרי""הדעה שלי נכונה יותר"

אגו המונע מגאווה מתוחזק דרך הפרדה והשוואה – הוא זקוק למי שפחות ממני כדי שיוכל לחוש שאני "יותר". לכן, למרות שהגאווה עשויה להיראות כעוצמה, היא בעצם שברירית מאוד. ברגע שמישהו מאיים על תחושת העליונות הזו, האגו מגיב בעלבון, כעס, התגוננות או בוז – וכך נחשפת החולשה שמתחת.

בהרבה מקרים, גאווה נובעת לא מעודף ביטחון, אלא מחוסר ביטחון שמכוסה במסכה של עליונות. האגו משתמש בגאווה כדי לא להתמודד עם רגשות של חוסר ערך ופגיעות. במקום להרגיש "פחות", הוא בוחר להרגיש "יותר" – גם אם באופן מדומה.

זה מזכיר לי סיפור: כמה חברים יושבים בבאר ושותים בירה. אחד מהם רואה בחורה שמוצאת חן בעיניו והוא ניגש ומתחיל איתה. הבחורה דוחה את ניסיונותיו. הגבר חוזר לחבורה ומספר: היא לגמרי מעוניינת בי אבל משחקת קשה להשגה.

גאווה כתודעה קולקטיבית

כיצד מתנהלת חברה, תרבות או מדינה שמתארגנת על פי דפוסים של תודעת הגאווה? נבחן שאלה זו במספר תחומים: חברה, חינוך, כלכלה, פוליטיקה, תרבות ותקשורת.

חברה

תודעת גאווה יוצרת חברה שבה הצלחה היא ערך מרכזי. קידום, יוקרה, הישגים והצלחה חומרית מגדירים את ערך האדם. אלה שמצליחים הופכים למושא להערצה, ואילו אלו שלא מצליחים נחשבים נחותים או לא ראויים. כישלון נתפס כקלון – ולא כהזדמנות ללמידה. השאיפה היא למצוינות – אך לאו דווקא לאותנטיות. יותר חשוב "איך זה נראה" מאשר "מה באמת קורה".

אחד המנגנונים המרכזיים שמבטאים את תודעת הגאווה הוא סדר הניקור (pecking order) – היררכיה חברתית שבה כל פרט ממוקם על פי ערכו הנתפס. בתודעת גאווה, הזהות נבנית דרך השוואה: מי נמצא מעליי ומי מתחתי. זהו דפוס שמספק תחושת ביטחון מדומה, אך תלוי לחלוטין באישור חיצוני ובהשגת עליונות על אחרים. כך נוצרת מערכת חברתית נוקשה, שבה ערך האדם נמדד על פי הישגים, סטטוס או תדמית.

תודעת גאווה אינה הגורם להיווצרות היררכיה. ההיררכיה מתחילה בתודעת פחד והישרדות שגורמת למאבקים על מזון ומשאבים. היא מתחזקת בתודעת כעס – צורך בכוח, שליטה, ועמידה מול איום. ההיררכיה מתייצבת בתודעת גאווה שבה כבר אין מאבק גלוי, אלא היררכיה שהמיקום בה נקבע על פי מעמד, הצלחה ויוקרה.

יחסים בין אנשים

יחסים בין־אישיים בחברה הפועלת מתוך תודעת גאווה מבוססים לרוב על השוואה, תדמית ועליונות – לא על כנות, פגיעוּת ושוויון. אנשים נוטים לבחור בני זוג, חברים או שותפים לדרך לפי סטטוס חברתי, מראה חיצוני או מידת "הצלחתם", מתוך צורך לא מודע לחזק את הדימוי העצמי דרך הקשר. היחסים הופכים לזירה של ייצוג: כל צד מנסה לשדר שהוא "שווה", נחשק או חשוב. מצד שני אנשים מתייחסים בביקורתיות ובחוסר סבלנות כלפי מי שהם תופסים כ"פחות שווים" מהם. לעיתים, גם נתינה או אכפתיות מגיעות ממקום של עליונות נסתרת – לא מתוך חמלה אמיתית. בתודעה זו, אינטימיות עמוקה כמעט בלתי אפשרית, כי הפחד לחשוף חולשה גובר על היכולת להתחבר באמת. כך נוצרת חברה מרוחקת, תחרותית, ומלאת מסכות –  שמתקשה לגעת באמת הרכה של היחסים האנושיים.

חינוך וערכים

חינוך בחברה הנתונה בתודעת גאווה מתמקד פחות בטיפוח פנימיות האדם ויותר ביצירת אזרחים "מצליחים", שיתפקדו היטב בתוך מערכת תחרותית והיררכית. הילד נמדד לפי הישגיו, ציוניו והתאמתו לנורמות של מצוינות חיצונית, בעוד תכונות כמו חמלה, צניעות או יצירתיות שאינן ניתנות למדידה – זוכות לפחות מקום. ההורים, לעיתים מבלי משים, משליכים על ילדיהם את צורכיהם הלא-מודעים להצטיינות והכרה, והילדים לומדים שהם ראויים לאהבה רק אם הם "טובים". מערכת החינוך מחזקת תודעת השוואה ודרוג באמצעות מבחנים וציונים כבר מגיל צעיר. במציאות כזו, הלמידה מאבדת את ערכה כאמצעי להתפתחות, גילוי עצמי ופיתוח יכולות, והופכת לכלי לצבירת יתרון על פני אחרים.

כלכלה

הצורך המתמיד להשוואה של בני אדם שנמצאים בתודעה של גאווה מעורר תחרותיות, כאשר מטרת המתחרים תמיד להוכיח עליונות על היריב. הצלחה נמדדת בניצחון "אני צודק, אתה טועה", "אני מרוויח יותר", "המוצר שלי טוב משלך".

שוק חופשי או שוק תחרותי הוא אחד מהיסודות של הקפיטליזם הקלאסי. ההנחה היא שהתחרות על הלקוחות תגרום לעסקים לשאוף לחדשנות, פרודוקטיביות ושיפור מתמיד. הרצון ליעילות יביא להורדת מחירים ויהווה מנוע צמיחה כלכלית לכולם.

אבל כשהתודעה שוכנת בגאווה הרצון לנצח גובר על שיקולים אחרים ואז –

• הצמיחה נעשית על חשבון אחרים – ניצול עובדים, ניצול משאבים ופגיעה בסביבה, שחיתות.

• נוצרים פערים קיצוניים: עושר נצבר כדי לנצח ולשלוט, לא כדי לשרת.

פוליטיקה ושלטון

התרבות הפוליטית והשלטונית במדינה הפועלת מתוך תודעת גאווה מאופיינת במאבקי כוח, שיח של עליונות, והעדפת תדמית על פני מהות. המנהיגים נמדדים לא לפי עומק מוסרי או חזון כולל, אלא לפי כריזמה, הישגים מוחצנים ויכולת לייצר השפעה ויוקרה. הפוליטיקה הופכת לזירה של אגו – מי גובר, מי שולט, מי צודק – ולא מרחב לשיתוף פעולה, הקשבה או שירות הציבור. מתנגד פוליטי אינו שותף לדיון אלא יריב שיש לבטל או להחליש, והעם מחולק למחנות שמגדירים את ערכם דרך נאמנות או עליונות קבוצתית. מערכות שלטון בתודעה זו נוטות להעדיף נאמנות אישית על פני מקצועיות, וטובות הנאה פרטיות על פני טוב משותף. במקום אחריות ציבורית – יש יוקרה; במקום יושרה – אסטרטגיה. כך נשמרת מערכת שמזינה את עצמה בגאווה, אך מתקשה לעורר אמון, חמלה או חזון עמוק.

תרבות ותקשורת

התרבות והתקשורת בחברה הנתונה לתודעת גאווה מעצבות עולם שבו ערך האדם נמדד לפי תהילה, יוקרה וסטטוס. הדמויות המרכזיות בתרבות הזו הן לרוב סלבריטאים – גיבורים ש"עשו את זה". האוירה אפופה באסתטיקה נוצצת, והנראטיבים הם של הצלחה שמדירה כל מה שלא עומד בקצב. הסיפור האנושי נעשה מוצר שיווקי, והאדם – מותג. תוכניות ריאליטי תחרותיות מציבות את המשתתפים בזירה של השוואה מתמדת, בה "להיות הכי טוב" הוא שם המשחק, ולעיתים קרובות דרך השפלה או הדחה של האחר. המדיה מבליטה סיפורי ניצחון או כישלון קיצוניים, מתדלקת את הצורך בסטטוס, ומשדרת לצופים ש"אם אתה לא מצליח לבלוט – אתה לא קיים". הביקורת הופכת לציניות, הדיאלוג למונולוג, והעומק נדחק מפני הכותרת. כך נבנית תרבות שמחזקת את האגו הקולקטיבי – אך מתרחקת מהלב ומהאמת הפנימית של האדם.

כיצד להתמיר את תודעת הגאווה

מתוך התיאורים שהבאתי עד כה, די ברור שתודעת גאווה מקנה תחושה של חשיבות ועליונות. מדוע אם כן ירצה האדם להשתחרר ממנה?

אם הוא מצליח להגיע להבנה שבתודעת גאווה, הוא חי במאמץ מתמיד: לשדר הצלחה, להסתיר חולשה, להוכיח שיש לו ערך. אך מתחת לכל זה פועם פחד עמוק להכשל. החיים ברמה הזו עדיין גוזלים יותר אנרגיה ממה שהם מקנים. רק כאשר אדם מתעלה מעל הגאווה, מתחיל השחרור האמיתי: מנוחה מן ההשוואה, וחזרה אל ערך עצמי שאינו זקוק להצדקה.

ענווה, התרופה לגאווה

תורות רוחניות רבות מדגישות את הענווה. אפשר לחשוב על ענווה כ"ההפך מגאווה" אך זו טעות. ענווה אינה ביטול עצמי או הקטנת הערך העצמי, אלא איכות תודעתית שמגיעה מתוך חיבור לעוצמה פנימית שלא תלויה בהשוואה.

ענווה היא תנאי הכרחי לשחרור מהשליטה של האגו. כל עוד האדם מחזיק בגאווה – גם אם זה דרך ידע רוחני, מוסריות, "רמת תודעה גבוהה" או אפילו "שירות לזולת" – עדיין יש בתוכו מבנה של נפרדות: אני מול האחר.

תורות רוחניות רבות שמות את הדגש על ענווה מסיבה פשוטה: הענווה שוברת את המבנה המדומה של האגו ומפנה מקום לחוויה של אמת גבוהה יותר – של אחדות, של קבלה, של אהבה.

ענווה כפתיחות, לא כהקטנה

ד"ר הוקינס עצמו מתייחס לענווה לא ככניעה נרפית, אלא כפתיחות מהותית להנחיה שמגיעה מרמות גבוהות יותר של תודעה. במצב זה של ענווה, האדם כבר לא מתעקש לדעת הכול, לשלוט, ולהגן על התדמית שלו. במקום זה הוא מקשיב, שואל, ומתמסר למה שמעבר לו.

חשוב לומר גם שישנה "ענווה מדומה", מצב שבו כלפי חוץ האדם מדבר בשפה צנועה ומתנהג בצניעות, אך בתוכו ממשיך להחזיק גאווה דקה:"אני כל כך צנוע, בניגוד לאחרים…""אני מוותר על הכול – וזה מה שעושה אותי נעלה."

זו עדיין אותה גאווה, רק בתחפושת עדינה יותר. תורות עמוקות מזהירות גם מפני זה.

כיצד מתמירים גאווה על פי הבודהיזם

הגישה הבודהיסטית כפי שמשתקפת בספרו של מאסטר שנטידווה רואה בגאווה אחד המכשולים המרכזיים בדרך ההתפתחות הרוחנית. הוא מדגיש שגאווה חוסמת חמלה, מקשה על תרגול סבלנות, ומונעת מאיתנו לראות את שוויון הערך של כל היצורים.

הגאווה עצמה היא סיבה לסבל

בספרו המדריך ללוחם הרוח פרק 6: "סבלנות" הוא כותב:

"מי שיש בו גאווה – ייפגע בכל עלבון קל; אך מי שחופשי מגאווה, מה כבר יכול להעליב אותו?"

כאן שנטידווה מצביע על כך שהפגיעוּת שלנו נובעת מהזדהות עם תדמית האגו. ככל שאנחנו מחזיקים בזהות נפרדת ו"עליונה", אנחנו חיים בהתגוננות מתמדת מפני פגיעות – ולכן חווים כעס או בוז כשמשהו "מעליב את כבודנו".

גאווה מפריעה לטפח חמלה

שנטידווה מלמד שהכוח הרוחני של חמלה – נובע מתחושת אחדות עם כל היצורים. גאווה יוצרת תחושת עליונות ונפרדות ולכן היא מפריעה לטפח חמלה כנה, שהיא תנאי יסוד לדרך הבודהיסטווה.

ענווה אמיתית נובעת מהתובנה שאין "אני" נפרד

הבודהיזם בכלל, ושנטידווה בפרט, לא מדברים על ענווה במובן המוסרי-חברתי בלבד, אלא ענווה עמוקה שנובעת מהבנה של אנאטה (anattā) – היעדר עצמיות קבועה ונפרדת. שנטידווה מדגיש שאם אין "אני" עצמאי באמת, ממילא אין מקום לגאווה.

"כשאני מבין ש'האני' הזה הוא אשליה — מה יש להתגאות בו?"

ככל שמעמיקים בתובנה הזאת, מתמוסס האגו, והענווה מגיעה לא כמאמץ מוסרי אלא כתוצאה טבעית של ראיית האמת.

בפרק 8, שנטידווה מציע תרגול שבו הוא מזמין את המתרגל לדמיין את עצמו במקומם של אחרים, לשים את עצמו בנעלי העני, החולה, הנלעג. לא כדי לשקוע ברחמים עצמיים, אלא כדי להמיס את המחיצות של הגאווה ולפתח ענווה פעילה שמביאה לרצון להקל על סבלם של אחרים. זהו תרגול של שוויון ואמפתיה כתרופה נגד גאווה.

גאווה וענווה בחסידות: האגו כמרכבה או כמחיצה

החסידות היא מקור עשיר ועמוק להתבוננות בגאווה וענווה, במיוחד בגלל הגישה שלה לאגו לא כמשהו שיש "להרוג", אלא כמשהו שיש לזקק ולכוון כלפי מעלה.

האגו כ"יש" שמסתיר את האינסוף

ביסוד החסידות עומדת ההבנה שהקב"ה נמצא בכל דבר, ושהנפש של האדם יכולה לשמש לו מרכבה. אבל הגאווה – התחושה שאני "יש" נפרד, עצמאי, חשוב יותר מאחרים – יוצרת חציצה בין האדם לבין האור האלוקי. הרעיון הזה מבוסס על הפסוק:

"תועבת ה' כל גבה לב" (משלי טז, ה)

הלב הגאה אינו יכול לשאת את הנוכחות האלוקית, כי הוא "מלא מעצמו", ואין מקום לזולת – ולא לאל.

הבעל שם טוב: הענווה כתנאי לדבקות

הבעש"ט מדגיש פעמים רבות שדבקות אמיתית מתחילה במקום שבו האדם שוכח את עצמו, כולל את מעלותיו הרוחניות. אפילו גאווה על כך שאני "עובד ה'" או "מבין בתורה" – היא סוג עדין של ניתוק מהתודעה האחדותית.

"כשהאדם מתפלל, צריך לשכוח את עצמו לגמרי, ולא ירגיש שום מציאות לעצמו, רק ירגיש שהוא כלול באור אין סוף ברוך הוא."  ("כתר שם טוב" חלק ב', סימן קנ"ג)

דברים אלו מבטאים את הרעיון המרכזי בתורת הבעל שם טוב, לפיו הדבקות האמיתית בה' מושגת כאשר האדם מתבטל לחלוטין, שוכח את עצמו ומתמזג באור האלוקי. הכוונה כמובן לזהות העצמית המוחזקת ע"י האגו.

רבי נחמן מברסלב: שבירת הגאווה דרך הכנעה — אך לא ביטול עצמי

רבי נחמן חוזר רבות על החשיבות של הכנעה וענווה, אך גם מזהיר שלא ליפול לייאוש או שנאה עצמית. הוא אומר שצריך להכיר במעלות שלך – אבל לדעת שהן מהשם, ולא לקַחת עליהן קרדיט אישי.

"מי שהוא בשפלות באמת – אפילו אם יודעים שהוא תלמיד חכם – אין זה מעלה אותו בעיני עצמו כלל." (ליקוטי מוהר"ן א, פ"ב)

שני הקצוות: "שפל רוח" ו"ויגבה לבו בדרכי ה'"

בחסידות מופיעה גם האמירה שגאווה מסוימת יכולה להיות חיובית — כאשר היא מכוונת כלפי שמיים. מובא על חלק מצדיקים:

"ויגבה לבו בדרכי ה' " (דברי הימים ב׳, יז)

כלומר – גאווה לא מתוך עליונות על הזולת, אלא מתוך עמידה פנימית באמונה ובזכות לעשות טוב, גם מול התנגדות או לעג. זו הבחנה עדינה בין גאווה לשם עצמך לבין עמידה איתנה לשם שמיים, שלא נובעת מהצורך להיות נחשב – אלא מהרצון לממש את שליחות הנשמה.

שיטות טיפול או שיטות התפתחות אישית להתמרת הגאווה

הבודהיזם והחסידות מדברים בשבחה של הענווה כתרופה לגאווה. כיצד אם כן יכול מישהו שאינו מתרגל בודהיסט או מאמין באלוקים, להתמיר את הגאווה?

רמת התודעה מתכתבת עם האמונות ותפישות בהן האדם מחזיק. חלקן מודעות, וחלקן לא מודעות. איך נדע באילו אמונות אנו מחזיקים? דרך אחת היא להתבונן על המחשבות והרגשות שעולים (כמו בתרגול של מיינדפולנס) ולשאול מאיזו אמונה הן נובעות. דרך אחרת היא לעבור על הרשימה הבאה ולראות איזה משפט מהדהד אצלך:

• "הערך שלי תלוי במה שאני משיג או מה שחושבים עליי."

• "חשוב חי להיות צודק."

• "הבעת חולשה תגרום לי לאבד מעמדי."

• "אם אחרים מצליחים — זה מאיים עליי."

• "אני יותר/פחות טוב מאחרים."

יש מגוון שיטות התפתחות אישית וגישות טיפוליות שמיועדות לשחרור אמונות מגבילות – כל אחת פונה לרובד אחר בתודעה: מנטלי, רגשי, גופני או רוחני. מוזמנים לעבור על הרשימה ולבחור עם מה אתם מתחברים:

טיפול קוגניטיבי־התנהגותי (CBT)

שיטה זו מזהה אמונות מגבילות דרך דפוסי חשיבה שליליים, ובוחנת את אמיתותן בעזרת כלים לוגיים.

מתאימה ל: מי שרוצה תהליך תכליתי, מבוסס, עם תרגול יומיומי.

יתרון: אפקטיבי במיוחד לאמונות כמו "אני לא שווה אם אני לא מצליח".

התמקדות (Focusing)

בשיטה זומתמקדים בגוף ומקשיבים לתחושות הגוף שקשורות לאמונה מגבילה, ומאפשרים להן להתבטא ולהשתנות מתוכָן.

מתאימה ל: מי שמחפש חיבור עדין ומכבד לעולם הפנימי.

יתרון: עוקפת את המיינד השיפוטי, ונותנת לאמת הפנימית לעלות ממקום עמוק.

דמיון מודרך / ריפריימינג (Reframing)

בשיטה זו עובדים על סיטואציה מסויימת ומנחים את התודעה לדמיין את הסיטואציה מחדש, עם אמונה חדשה.

מתאימה ל: מי שפתוח לדמיון ככלי טיפולי.

יתרון: מאפשרת יצירת חוויות רגשיות חיוביות שמחזקות אמונות חדשות.

(Somatic Experiencing) EMDR / שחרור טראומה מהגוף

שיטה זו עובדת דרך מערכת העצבים לשחרור טראומות שהטמיעו אמונות מגבילות.

מתאימה ל: מי שהאמונות שלו קשורות לחוויות רגשיות עוצמתיות או טראומה.

יתרון: לא עוסקת רק בשכל – משחררת את הגוף מהמעמסה האנרגטית.

העבודה של ביירון קייטי (The Work)

על פי שיטה זו שואלים סדרה של שאלות שמאתגרות את האמונה עד שהיא מתמוססת.

מתאימה ל: מי שמוכן להתבונן ביושר ולערער על המובן מאליו.

יתרון: פשוטה, עוצמתית, ונגישה לעבודה עצמית יומיומית.

מיינדפולנס והתבוננות שקטה

בעזרת מדיטציית מיינפולנס מפתחים את "הצופה", עדות שקטה שמתבוננת באמונות מבלי להזדהות איתן.

מתאים ל: תרגול יומיומי למי שרוצה חופש פנימי ויכולת הבחנה.

יתרון: מחליש את שליטת האגו בלי צורך "להילחם" בו.

לסיכום

על פי כתביו של הוקינס, האנושות נמצאת בתהליך מתמיד של עלייה ברמות התודעה. כעת אנו נמצאים בתודעת גאווה, על סף הפריצה לתודעת אומץ שעוברת את המחסום של רמת אנרגיה 200. ממנה עוברים מרמות אנרגיה תומכות חיים. אנו ממש על הסף. אם כל אחד יעשה את העבודה על עצמו, נחצה כולנו יחד את הסף.

ולבסוף נקודה למחשבה - מדוע תנועות האקטיביזם למען הומוסקסואלים קראו לעצמם "תנועות גאווה"?

מקורות

1. The Map of Consciousness Explained: A Proven Energy Scale to Actualize Your Ultimate Potential, David R. Hawkins, M.D., Ph.D., Hay House, 2020, ISBN 1401959644, 9781401959647 

2. chatGPT session